בת מצווה

התשתית הערכית של בר/בת מצווה היא הרעיון של אחריות מוסרית. בר/בת המצווה מציין/ת את הכניסה לגיל של אחריות מוסרית והיות בר/בת עונשין, כפי שפסוקים אלה מראים:

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יג וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יד כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.  טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת, וְאֶת הָרָע...  יט הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. (דברים פרק ל)

בר מצווה

אין איזכור לטקס בר מצווה במקרא (לא לבנים ולא לבנות) וגם לא ממש בספרות חז"ל.  במאות ה – 11, 12 באשכנז מתחיל להיות מקובל לברך את ברכת "ברוך שפטרני" כשהבן קורא לראשונה בתורה. אבל בשולחן ערוך זה לא נזכר כך שנראה שזה לא התקבל בכל הקהילות ולא כעניין מחייב. קיימות עדויות החל מן המאה ה 13 לסעודה חגיגית לקראת הגיע הבן למצוות.

טקס בר המצווה היום מושתת על הריטואל הקבוע של הקהילה הדתית: עליה לתורה, הנחת תפילין, דרשת פרשת השבוע. כל אלה דברים שנעשים בלאו הכי והחידוש הוא שהנער נוטל בכך תפקיד אחראי ואקטיבי לפי מידת יכולתו ומסורת המשפחה.

חברה מבטאה את הערכים שלה על ידי טקסי ההתבגרות: מה מגדיר את הגבריות היהודית באופן מסורתי? שותפות פעילה בחיי הקהילה ובפולחן, בתלמוד תורה וכו'. כאשר הטקס מנותק מהקשרו הטבעי, למשל עבור נער חילוני, זה מעורר שאלות.

מבחינתי, החלק העיקרי של הכנת הנער לבר המצווה הוא תהליך הלימוד והכנת הדרשה. מלבד לימוד כללי על בר המצווה והמסורת הכרוכה בה, אני עוזרת לנער לבחור נושא מן הכתובים (מתוך פרשת השבוע שלו או נושא המעסיק אותו). הנושא נלמד לעומקו ובסופו מנסח הנער את מה שלמד ואת דעתו ואמירתו האישית על העניין. דרך הביטוי של הדרשה מותאמת לנער ולכישרונותיו.

זו הזדמנות ראשונה עבור הנער המתבגר להשמיע את קולו ודעתו בקרב המשפחה והמוזמנים לשמחתו, ובמובן זה זהו טקס התבגרות המבטא ציפייה של החברה לידע וחשיבה ביקורתית. כמו כן, זו הזדמנות לחיבור משמעותי ליהדות גם לנער חילוני המגלה שהוא יכול לעסוק בנושא שמעניין אותו וללמוד עליו דברים חדשים באמצעות התורה. הנער חווה חוויה של חיבור משמעותי למסורת שלו.

הטקס עצמו נבנה עם המשפחה, בהתאם לערכים שחשוב לה לבטא ולמעגלי השייכות שלה ולתחומי העניין של הנער. נקרא את קטעי המקורות שאליהם מתייחס הנער בדרשתו.

בת מצווה

משפחות רבות נמנעות מלחוג לבנות שתים-עשרה בת-מצווה או שזו נחגגת כיום הולדת קצת יותר גדול מן הרגיל.

כפי הנראה החל הנוהג לחגוג בת המצווה מן המאה ה – 19 בתנועה הרפורמית ובהשפעת טקסי התבגרות פרוטסטנטיים. כמו כן, חגיגות בת-המצווה נחגגו במאה ה-19, בקהילות מילאנו וטורינו באיטליה. חודשים ספורים לפני שמלאו להן שתיים-עשרה, החלו ילדות בקהילות אלו ללמוד הלכות ומצוות עם רב הקהילה. בחג השבועות, חג מתן תורה, נאספו בנות-המצווה, לבושות בגדי לבן וזרי פרחים לראשן, ליד ארון הקודש הפתוח בבית-הכנסת. רב הקהילה הציג להן שאלות הלכתיות ותורניות, והנערות נדרשו להפגין את ידיעותיהן ביהדות.

יש גם תיעוד של טקס בת-מצווה קבוצתי, שהתקיים בשנת 1866 בדנמרק, ככל הנראה בהוראת השלטון המקומי. גם טקס זה הוקדש לבחינת הידע של הבנות בלימודי קודש.

חגיגות משפחתיות וקהילתיות אישיות החלו בארצות-הברית, בצרפת ובאיטליה בראשית המאה ה-20 והתפשטו מאז לקהילות רבות. בתחילה נחגגו הטקסים רק בבתים ועם הזמן חדרו אל בית-הכנסת. בת-המצווה הראשונה שציינה את יום חגה בבית-כנסת הייתה, ככל הידוע, יהודית קפלן מניו-יורק, בשנת 1922.

בקהילות צפון אפריקה נהגו שביום השביעי של חנוכה עורכים "טקס חינוך לבנות". הבנות לובשות לבן ושרות במקהלה. במהלך הטקס מנשקות הבנות את ספר התורה ורב הקהילה מברכן. בחלק מן הקהילות נוהגים לצבוע את ידי כלת הבר-מצווה באבקת חִינָה, ולחגוג איתה את שאר מנהגי החינה, כמקובל אצל כלה ערב חופתה.

הבן איש חי, אחד מגדולי הפוסקים  כתב בתחילת המאה העשרים שראוי לקנות לנערה בגד חדש שתברך עליו "ברכת שהחיינו". הרב נסים שהיה רב ראשי לישראל הוסיף המלצה לדרשה בפסוקי התורה. גם הרב עובדיה יוסף תומך בכך וכותב בשו"ת יחווה דעת ב, כט: "ההפליה שעושים בין בנים לבנות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת". ובמילים דומות מתבטא רב ליטאי אחרי מלחמת העולם השנייה.

תנועות הליברליות, הבנים והבנות עושים טקס זהה. יש מקום לשאול על כך: האם החברה או הקהילה מצפים לתפקידים זהים מנערים ונערות? ואולי יש מקום לבטא גם שונות. אין לי תשובה חד-משמעית לעניין וזה מאוד תלוי במשפחה ובנערה.

מבחינתי, החלק העיקרי של הכנת הנערה לבת המצווה הוא תהליך הלימוד והכנת הדרשה. מלבד לימוד כללי על בת המצווה והמסורת הכרוכה בה, אני עוזרת לנערה לבחור נושא מן הכתובים (מתוך פרשת השבוע שלה או נושא המעסיק אותה – בנות רבות בוחרות להתמקד בדמויות נשיות מן התורה למשל או באירועים שנשים נוטלות בהם תפקיד מרכזי). הנושא נלמד לעומקו ובסופו מנסחת הנערה את מה שלמדה ואת דעתה ואמירתה האישית על העניין. דרך הביטוי של הדרשה תותאם לנערה ולכישרונותיה.

זו הזדמנות ראשונה עבור הנערה המתבגרת להשמיע את קולה ודעתה בקרב המשפחה והמוזמנים לשמחתה, ובמובן זה זהו טקס התבגרות המבטא ציפייה של החברה לידע וחשיבה ביקורתית. כמו כן, יש כאן הזדמנות לחיבור משמעותי ליהדות גם לנערה חילונית המגלה שהיא יכולה לעסוק בנושא שמעניין אותה וללמוד עליו דברים חדשים באמצעות התורה. הנערה חווה חוויה של חיבור משמעותי למסורת שלה. לפעמים יתווספו לטקס פעולות אופייניות לנשים, כגון הדלקת נרות או אפיית חלות.

הטקס עצמו נבנה עם המשפחה, בהתאם לערכים שחשוב לה לבטא ולמעגלי השייכות שלה, ולתחומי העניין של הנערה. נקרא את קטעי המקורות שאליהם הנערה מתייחסת בדרשתה.

מאמר בנושא בר/בת מצווה
תקציר: האם יש סיבה לחגוג בר/ת-מצווה לנער/ה חילוני/ת בקהילה דתית גם אם אינם שייכים לקהילה כזו כלל? ועוד, בימינו, אדם אינו בר-עונשין לפי החוק הפלילי והאזרחי עד גיל 18. מה אנו חוגגים בעצם? כדי לעצב טקס עכשווי, יש להתחיל מבדיקת הציפיות החברתיות מן המתבגר/ת. במאמר מוצע דגם של טקס שיכול להתאים לנערים ונערות שאינם שייכים לקהילה דתית ובכול זאת מחפשים לצקת תוכן משמעותי עבורם בטקס בר/בת המצווה.